<h1>ספר החינוך מצוה ע"ב</h1>
<h2>דף ד.</h2>
שלא נקדים חוקי התבואה קצתם על קצתם אלא שנוציאם בסדר. וביאור עניין זה הוא שהחטה כשתודש ותנקה היא טבל, ופירוש טבל היא תבואה שלא הותרמה, והחיוב עלינו בה להוציא ממנה תחילה תרומה גדולה, ומן התורה אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, אבל חכמים אמרו שהוא חלק אחד מחמשים, ואחר כך מה שנשאר החיוב עלינו להוציא ממנה מעשר והוא הנקרא מעשר ראשון. ואחר כך ממה שנשאר יש לנו להוציא מעשר אחר והוא מעשר שני, ותנתן תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני שיאכלוהו בעליו בירושלם. ועל זה הסדר אנו חייבים שנפריש מן התבואה חלקים אלה, ובאה לנו המניעה בזה שלא נקדים מזה מה שראוי לאחר ולא לאחר מה שראוי להקדים, שנאמר [שמות כ"ב] מלאתך ודמעך לא תאחר, והוא כאלו אמר לא תאחר ממלאתך ודמעך מה שראוי להקדימו. משרשי המצוה כי בהעשות הדברים על סידרן לא יבוא בהם הערבוב והטעות, וכשאינן נעשים כן יהיה הטעות נמצא בהן תמיד. ובהיות התרומות והמעשרות דבר גדול בקיום הדת, כמו שנפרש בעזרת השם בסדר ראה ושופטים, צונו השם יתברך להזהר בהם הרבה שלא לבוא בחשבונן לידי טעות לעולם. ובשמעינו טוב מזה מן המקובלים נקבל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [תרומות פ"ג מ"ו] שאם עבר והקדים בעניין זה מה שאין ראוי להקדים, מה שעשה עשוי, ולא נתחייבנו לחזור ולערב הכל ויפרישם פעם שנייה. וכן מה שדרשו במסכת תרומה ובמכילתא, מלאתך אלו הבכורים הניטלין מן המלאי, כלומר קודם שנטל מן הדבר כלום, זהו לשון מלאי כלומר שהוא כדבר שלם לגמרי. ודמעך, זו תרומה. לא תאחר, שלא תקדים תרומה לבכורים, וכולי. ויתר פרטיה במסכת תרומה. ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל, ובזמן שישראל שם, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה שכתב [הלכ' תרומות פ"א הכ"ו] שמצות תרומה ומעשרות מן התורה אינה אלא בזמן שארץ ישראל בישובה. והעובר עליה והקדים דברים אלו זו לזו דינו כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין עליו, שכך נתבאר שם בתרומה שאין בזה הלאו מלקות.
